פסק-דין בתיק ת"א 68818-06

1.         התובעת 1 הינה אימם של נתבעים 2 עד 5, והתובע עמוס ליכט (להלן: " ליכט"), הינו בעלה ואב לנתבעים אלו ולו השליטה בנתבעת 6 (להלן: " אסקימו")  היא חברה פרטית, שבמניותיה הוא מחזיק והוא מנהלה. ליכט וחברה אחרת שבשליטתו, שבאמצעותה ביצע עבודות כריתת עצים, חב' ל.נ.ע. סחר ועבודות מיוחדות בע"מ (להלן: " חב' ל.נ.ע."), תבעו את הנתבעת 1, משרד הבטחון, בביהמ"ש השלום ברחובות, בת.א. 4966/99 ו-4981/99, שהתבררו יחדיו בפני כב' הש' גדות. תביעה אחת ענינה אבדן מכונת ביקוע עצים שהושארה בבסיס חיל אוויר בו ביצעה חב' ל.נ.ע. עבודות, והשניה בשל אי תשלום שכר חב' ל.נ.ע. עבור כריתת מספר רב של עצים בבסיס חיל האוויר. בתביעה זו יצגה הנתבעת 2 את משרד הבטחון. נתבעת 3 הינה יחידת או תחנת מע"מ, בו נוהל תיקו של ליכט עצמו, של חב' ל.נ.ע. וחב' אחרות שבשליטתו.

            התביעה שבפני ענינה בשתי פרשות. הראשונה עילתה היא "פשיטה" של חוקרי מע"מ מנתבעת 3 על בית ליכט, בתאריך 2.5.99 בשעה 05:00 לערך, כשאחד מהם היה עד ההגנה מר מאיר הלל, כשהם מעירים את כל יושבי הבית, עוצרים או מעכבים את ליכט, עורכים חיפוש בביתו ותופסים את מסמכי הנהלת החשבונות שנמצאו שם, מתבטאים בחריפות כלפי ילדיו ובאופן כללי - יוצרים אווירה של פחד, חרדה ולחץ על התובעים. ליכט נלקח לחקירה בתחנת מע"מ, נגבתה ממנו עדות ולאחר מספר שעות שוחרר לביתו. לטענת התובעים, היוזמה לפשיטה וחקירה זו, שבוצעה בהוראת מנהל התחנה, העד בני ארז, היתה של הפרקליט  אוזנה אלי, מפרקליטות המדינה, נתבעת 2, ששלח לנתבעת 3 מכתב דרישה לביצוע חקירה בענין החשבונית שהוצגה ע"י ליכט בתובענות הנ"ל, נגד משרד הבטחון, היא נספח ג' לתצהיר חקירתו הראשית של ליכט (להלן: " החשבונית"). מטרת יוזמה זו, כך לטענת ליכט, הינה יצירת לחץ בלתי ראוי ושלא בתום לב, על ליכט, בהליכים המשפטיים שבתביעותיו כנגד משרד הבטחון. לטענת התובעים, לא היה כל צורך אמיתי בפעולות הפשיטה והחקירה.

            כאמור בכתב התביעה, עילות התביעה בפרק זה שבתובענה הינן בעוולת התקיפה שבעצם הפשיטה, עוולת התרמית, בשימוש בסמכויות שלטונות מע"מ כדי לסייע בידי משרד הביטחון והפרקליטות במאבק המשפטי מול ליכט וחב' ל.נ.ע, עוולת הרשלנות, בהפרת חובות הזהירות שעליהם כלפי התובעים, ואף הפרת חובה חקוקה, בפתיחת "הליכי נפל של חקירה משפטית", בעוולת הנגישה, בפתיחת הליך הסרק כנגד ליכט בקשר לאותה חשבונית שלא היתה בה ובהוצאתה כל פגם, ולבסוף גם בפרסום לשון הרע כנגדו.

            הפרשה השנייה עניינה בהגשת כתב אישום כנגד ליכט וחברה אחרת שבשליטתו, שאף באמצעותה ניהל את עסקיו, חב' ברוש בז עסקים בע"מ (להלן: "ברוש בע"מ"). כתב האישום ייחס לנאשמים אלו עבירה של אי הגשת 11 דו"חות תקופתיים של חב' ברוש, מאוקטובר 99' ועד דצמבר 2000, בניגוד לסע' 116(א)(6) לחוק מע"מ. לטענת ליכט, הגשת כתב האישום  היה אך הליך של נקמנות כנגדו, לאחר שזכה בשתי תביעותיו כנגד משרד הבטחון, כאשר אנשי הנתבעת 3, בראשם העד בני ארז, ידעו יפה כי דו"חות אלו לא הוגשו עקב חוסר במזומנים בקופת החברה, בעוד שליכט מבקש כי הדו"חות יתקבלו תוך שתחנת מע"מ תעקל ותמשוך את הכספים העומדים לזכותו בקופת האוצר והמגיעים לו בהתאם לפסק הדין בת.א. 4966/99 ו-4981/99 הנ"ל, שם נפסק לזכותו סך של 210,800 ש"ח, נכון ליום 22.6.00. בפרק זה עילת התביעה הינה עוולת הנגישה ועוולת איסור פרסום לשון הרע. ואכן, לאור טענותו אלו וטענות דומות מפי ליכט מחק כב' הש' קסירר, בפניו נוהל ההליך הפלילי הנ"ל, את כתב האישום בגין "הגנה מן הצדק".

עמדת הנתבעים הינה כי פתיחת החקירה כנגד ליכט היתה כדין, אף אם המידע בקשר לחשדות הגיעה לבני ארז, מנהל התחנה מע"מ פ"ת, ממכתבו של הפרקליט אלי אוזנה, ואין כל רע בכך. החשדות נבדקו והופרכו. ה"פשיטה" על ביתו של ליכט, כמתואר בתצהירו, כלל לא התרחשה, ומכל מקום - זימונים בכתב שנשלחו לביתו ואף נמסרו לידי אשתו, תובעת 1, לא נענו, כך שלא היה מנוס אלא להופיע בביתו בשעה מוקדמת בה צפוי שיהיה בביתו. לטענתם, אין כל קשר בין ניהול המאבק המשפטי בתביעות שהגיש ליכט כנגד משרד הבטחון ובין פעולת החקירה שנערכה כדין ולאור החשד להוצאת חשבונית "פיקטיבית".

לעניין הפרשה השניה, הגשת כתב האישום, הרי אין מדובר בהליך נפל שהוגש ללא בסיס בדין, לאחר שהעבירות של אי הגשת הדו"חות במועד, אכן נעברו וליכט אינו מתכחש לכך, ונסיונותיו לשלם את חוב דו"חות אלו מעולם לא נשאו פרי, בהעדר הרשאה למשכם ממקור אחר, שהרי פסק הדין ניתן לזכות חברה אחרת, חב' ל.נ.ע., וממילא כספים אלו עוקלו בידי נושיו האחרים ולא היו חופשיים לכיסוי חובות המע"מ.

2.         בפי ב"כ הנתבעות מספר טענות מקדמיות. הראשונה היא שליכט הינו פושט רגל, וככזה אינו זכאי להגיש ולנהל את תביעתו שבתיק זה, כשכל שאר התובעים אינם אלא בני משפחתו ועניינם טפל לעניינו. אמנם, התובע, ליכט, הודיע כי הוא המחה את זכויותיו כאמור בתובענה שבפני לחב' אסקימו, זמן רב עובר לפשיטת הרגל, אך על פי הדין לא ניתן להמחות זכויות תביעה בנזיקין ועל כן יש לעכב את ההליכים כנגד שלושת הנתבעים. טענה זו - גורלה להדחות.

            ואכן, בהתאם לאמור בס' 107 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"מ-1980, תביעות, כחלק מנכסי הפושט הרגל, יראו אותן כאילו הומחו כדין לנאמן. אולם, כאמור בכתב התביעה, המחה ליכט את זכות תביעתו לחב' אסקימו, עובר להכרזתו כפושט רגל. חזקה על הפרקליטות כי בדקה עם כונס הנכסים הרשמי או עם הנאמן פשיטת הרגל כי המחאה זו נעשתה כדין, ושלא בניגוד להוראות הפקודה הנ"ל. אולם ב"כ הנתבעים מפנה לאמור בסע' 22 לפק'   הנזיקין (נוסח חדש), שם נאמר כדלקמן:

         "הזכות לתרופה בשל עוולה, וכן חבות עליה, אינה ניתנת להמחאה אלא מכוח הדין".

ומכאן שליכט מנוע מלהמחות את זכות תביעתו, בגין העוולות להן הוא טוען בתובענה זו, לחב' אסקימו.

תשובת ב"כ התובעים היא כי לא את זכות תביעתו בגין העוולה המחה ליכט אלא את הסכום שיפסק, אם יפסק, בתביעתו בגין העוולה. ואכן, בע.א. 456/71 פילוסוף נ' מדינת ישראל ואח', פד"י כ"ה (2) 604, קובע בית המשפט במפורש כי סע' 22 ל פקודת הנזיקין אינו חל במקום בו לא הועברה הזכות לתרופה בשל העוולה, אלא הועברו מראש אך פירות ההתדיינות שהיו עשויים להתקבל עקב הפעלת הזכות לתרופה.

ליכט המחה את סכום הפיצויים שיפסקו לו בשל העוולות שבגינן הוא תובע את הנתבעים שבפני, לזכות חב' אסקימו, והוא אינו מעביר לאחר את עצם הזכות בשל העוולה.

גם ברע"א 2077/92, אדלסון נ' רייף ואח', פד"י מ"ז(3) 485, בעמ' 507, נקבע כי יש להבחין בין הסבת זכות תביעה לבין הסבת זכות לפי פסק דין. כך גם בענייננו. זכות התביעה נותרה לליכט. לחב' אסקימו הומחו רק הזכויות בפסק הדין, במידה ויפסק סכום כסף בשל העוולה והנזק שנגרמו לליכט. אין בפנינו "קניית דין". לדוגמה, בעל זכות התביעה בגין פרסום אסור של לשון הרע, אינו מעביר את זכות התביעה לחברו שיתבע במקומו. הוא זכאי להמחות את סכום הפיצוי שיפסק לו. ליכט תובע בגין הנזק שנגרם לו בשל התקיפה ופרסום לשון הרע נגדו. את סכום הפיצויים שיפסק לו הוא כבר המחה, טרם פשיטת הרגל, לצד שלישי,  ולנאמן בפשיטת הרגל אין כל זכות בכספים אלו. לא מצאתי בנימוקי ב"כ הנתבעים כל טענה של ממש כנגד עצם זכותו של ליכט לתבוע בשל העוולות להן הוא טוען, במועד בו הוגשה התביעה, בכפוף לכל האמור בפסק דיני.

הטענה - נדחית.

3.         לא כך לעניין טענת ההתיישנות בכל הנוגע לפרשה הראשונה, פרשת "הפשיטה". התביעה הוגשה בתאריך 12.12.06. "פשיטת" אנשי מע"מ על בית התובעים התבצעה, לכל המאוחר, בתאריך 2.5.99, המועד בו נגבתה מליכט העדות בנושא החשבונית. תקופת ההתיישנות חלפה ועברה כבר בתאריך 2.5.06, דהיינו, כ-7 חודשים טרם הוגשה התביעה. על כן, גם בהנחה כי הפשיטה והחקירה התנהלו דווקא בדרך בו תיארו ליכט ואשתו, התובעת 1, את הדברים, וגם בהנחה שפעולה זו הייתה רשלנית והרשות אכן פעלה בדרך בלתי סבירה בנסיבות העניין, תוך הפרת חובת הזהירות שעליה מול האזרח ותוך שימוש מוגזם וחסר סבירות בכוחותיה ובסמכויותיה - וככל הנראה כאלה היו פני הדברים, אף שאני פטור מלקבוע ממצא עובדתי במחלוקת זו - הרי קצרה ידי  בית משפט זה ליתן לתובעים את הסעד המבוקש, לאחר שתביעתם בפרק זה שבתובענה שבפני - התיישנה.

            סעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 קובע שתביעה שלא הוגשה בגינה תובענה בנושא שאינו במקרקעין, מתיישנת בתום שבע שנים. גם אם קדם ליום ה"פשיטה" תכנון וארגון, הרי עניננו בהתרחשיות קודמות ליום מעשה העוולה, ולא שמעתי כל טענה בדבר נזקים שנגרמו לתובעים והתגלו להם מאוחר יותר. אולם לב"כ התובעים מספר טענות כבדות משקל כנגד טענת ההתיישנות, אך לא מצאתי כי גם בטענות אלו יש כדי לחמוק מטענת התיישנות התביעה.

4.         הטענה הראשונה הינה כי הנתבעים לא עמדו בהוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות בו נאמר כי:

                         " אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה        לאחר הגשת התביעה."

            אמנם בסע' 9 לפרק הכללי בכתב ההגנה נאמר מפורשות כי: "כב' בית המשפט מתבקש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות", אך לטענת ב"כ התובעים יש להתעלם מטענה זו כטענה בעלמא בכתב ההגנה שהתביעה התיישנה, כאשר ההגנה נמנעת מלפרט את הטענה ולמסור גירסה עובדתית השונה מהאמור בכתב התביעה, לביסוס טענת ההתישנות. בעניין זה, מפנה ב"כ התובעים למספר פסקי דין שהראשון בהם הוא ע"א 21/54 רובינשטיין נ' "צים", חב' השיט הישראלית ,  פד"י ח' 632, החוזר ומצוטט בפסיקה מהזמן האחרון כבת.א. (י-ם) 1630/99 עקל מחמד נ' מ"י (לא פורסם) ועוד. החובה היא להעלאת הטענה - " באו פן מפורש וברור", אחרת יראו את הנתבע " כמי שויתר על הטענה..." ולכאורה, סע' 9 לכתב ההגנה אינו אלא טיעון כללי החסר כל פירוט, ללא התייחסות דווקא לפרשה הראשונה מתוך השתיים שבתובענה, וללא ציון מועדי תחילת וסיום תקופת ההתיישנות.